פסק-דין בתיק ע"א 11199/07

1.       המערערים תבעו מאת המשיב סך של 260,000 ש"ח ששילמו לו לטענתם שלא כדין; פיצויים בסך של 150,000 ש"ח מחמת עוגמת נפש וחסרון כיס שגרם להם, לטענתם, בהתנהגותו; וכן סעד הצהרתי לפיו סילקו את מלוא חובם לבנק, ככל שהיה קיים, בגין חובו של אדם בשם ג'מאל.

          בית משפט קמא דחה את תביעתם ומכאן ערעורם.

רקע עובדתי

2.       ביום 12.2.95 רכשו המערערים מאת אדם בשם יפרח דירת מגורים שאמורה הייתה להיבנות על גבי 1/3 מהמקרקעין הידועים כחלקה 62 בגוש 30192 ומצויים ברחוב רג'ואן בשכונת בית וגן בירושלים. זכותו של יפרח במקרקעין הייתה זכות חוזית לקבלת 1/3 מהם מאת ג'מאל, אשר היה הבעלים הרשום של 2/3 מהמקרקעין. ה-1/3 הנותר רשום היה על שם מיכל וציון כהן. במועד חתימת ההסכם בין המערערים לבין יפרח, רשומות היו בפנקסי המקרקעין מספר משכנתאות על המקרקעין הנדונים לטובת המשיב, בין השאר על שמו של ג'מאל. המערערים שילמו ליפרח בעקבות ההסכם שעשו עימו, סך של 225,000 דולר, מבלי שהבטיחו תחילה את שחרור המשכנתא שהייתה רשומה - על שמו של ג'מאל - על חלק המקרקעין שרכשו. עוד קודם לכן, ביום 14.11.93 נחתם הסכם בין ג'מאל לבין אדם בשם נמטלשווילי, שעל פיו התחייב ג'מאל לבנות עבור נמטלשווילי דירה על 1/3 מהמקרקעין ולהעבירה לבעלותו.

3.       ג'מאל הפר כנראה את התחייבויותיו כלפי המשיב, ואז, בשלהי שנת 1995, החל המשיב במימוש זכויותיו במקרקעין. המשיב העמיד לפרעון מיידי סך כולל של 1,176,000 ש"ח (חובו של ג'מאל בסך של 840,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה), באופן שהעמיד למכירה את יחידות המקרקעין הנ"ל שנועדו להרשם על-שם המערערים ועל-שם נמטלשווילי.

4.       המערערים עתרו לבית משפט זה בבקשה לעכב את הליכי המימוש (ה"פ 197/96). המשיבים לבקשה היו יפרח, ג'מאל, כהן, נמטלשווילי והמשיב. בדיון ביום 1.4.96 בפני כב' השופט ד' חשין הגיעו הצדדים לידי הסדר ולפיו ישלמו המערערים ונמטלשווילי למשיב סכום של 915,000 ש"ח (המערערים ישלמו 450,000 ש"ח ונמטלשווילי ישלמו 465,000 ש"ח) כנגד ביטול הליכי הכינוס. בהסדר נקבע כי המערערים ויפרח ינהלו ביניהם בוררות וכי לאחר שיינתן פסק הבורר יהא המשיב רשאי להיפרע בגין יתרת החוב מן הנכסים המשועבדים כבטוחה. עוד נקבע בהסדר, כי אין בו כדי ליצור זכות או להכיר בזכות של מי מן הצדדים וכי כל אחד מהם רשאי לחזור בו מן ההסדר בתוך 45 יום. להסדר ניתן תוקף של החלטה.

5.       כעבור 49 ימים, ביום 19.5.96, הגיש ג'מאל בקשה לחידוש הדיון בהמרצת הפתיחה, ובגידרה ביקש לחזור בו מן ההסדר ולהורות כי הדירה המוחזקת בידי המערערים תימכר, על מנת להחזיר את החוב למשיב. יפרח הגיש בקשה דומה, בגידרה עתר לחייב את המשיב למכור את המקרקעין שהמערערים רכשו. בית המשפט נתבקש לפסוק כי ההסדר בטל, גם מכיוון שהמערערים לא מילאו אחריו.

6.       המערערים התנגדו לביטול ההסדר בטענה כי ג'מאל היה מנוע מלבקש את ביטולו בגלל שאחר להגיש את בקשת הביטול. המערערים ציינו אז כי עשו ככל אשר לאל ידם על מנת לעמוד בהסדר וכי הם נכונים לקחת הלוואה מאת המשיב, כדי למלא את חלקם בהסדר. ביום 9.6.96, הוסכם על מחיקת ההמרצות שהוגשו לאחר יום 1.4.96 שבו הושג ההסדר הנ"ל, וניתן לו תוקף מחודש בכפוף לתוספות אחדות.   

השתלשלות דיונית

7.       חלפו שנים עד שביום 21.1.02 הגישו המערערים את תביעתם ובה טענו כי הסכום שלטענת המשיב הוא סכום החוב של ג'מאל למשיב, סך של  1,176,000 ש"ח, אשר שימש כבסיס להסדר הדיוני בה"פ 197/96 הנ"ל, איננו נכון וכי סכום כסף זה מושתת על נתונים מוטעים שהציג המשיב.

8.       ביום 3.3.03 ביקש המשיב לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי בהגשתה יש התעלמות מן ההסדר הדיוני הנ"ל שבין הצדדים. המשיב טען כי משקיבל אותו הסדר בשעתו תוקף של החלטה, נוצר מעשה בי-דין אשר מונע מאת המערערים להגיש את תביעתם. המשיב טען כי הדרך היחידה לתקוף את ההחלטה בה"פ 197/96 הנ"ל, הינה בתקיפה ישירה, על דרך של בקשה לביטולה בפני הערכאה שבה ניתנה. 

9.       ביום 1.8.04 נתקבלה בקשת המשיב בבית משפט קמא והתביעה נדחתה על הסף.

10.     המערערים ערערו על פסק הדין שדחה את תביעתם על הסף, וביום 11.1.05 ניתן פסק דין בבית משפט זה (כבוד השופטים מ' שידלובסקי-אור, מ' גל ומ' מזרחי) על יסוד הסכמת הצדדים כדלקמן: "מקבלים את הצעת ביהמ"ש, לפיה פסק הדין שדחה את התביעה על הסף - יבוטל, והעניין יחזור לשמיעת ראיות בפני בית-משפט קמא". ב"כ המשיב ציין שם: "אני מבקש להדגיש כי הסכמתי להצעת ביהמ"ש היא מבלי לפגוע בטענתי, כי ההסכם הדיוני עליו נסמכנו - מחייב את הצדדים".

11.     בעקבות קבלת הערעור, התחדש הדיון בתביעה בבית משפט השלום. ביום 16.5.07 ניתן פסק הדין ולפיו נדחתה התביעה, הן מחמת מעשה בי-דין והן לגופה. מכאן הערעור.

טענות המערערים

12.     טענתם העיקרית של המערערים הינה כאמור כי ההסדר הדיוני מיום 1.4.96 בה"פ 197/96 הנ"ל, מבוסס על נתונים מוטעים שהציג המשיב. לטענתם, חובו של ג'מאל לא היה אלא בשיעור של 450,000 ש"ח, ולא 840,000 ש"ח שבצירוף ריבית והצמדה הגיע כדי סך של 1,176,000 ש"ח שהיה הבסיס להסדר. מכאן שההסדר כולו מבוסס על הטעיה מצדו של המשיב שגבה מאת המערערים כספים שלא כדין. טענתם של המערערים באשר לשיעור חובו של ג'מאל בעת ההיא הינה כפולה:

(א)  סכום הכסף המקורי שהמשיב רשאי היה לגבות מג'מאל הוא 450,000 ש"ח, כגובה המשכנתא שניתנה לו, ולא חוב בסך של 1,002,517 ש"ח (בלי הפרשי הצמדה וריבית) כטענת המשיב. לתמיכה בטענתם מפנים המערערים לשורה של מסמכים אשר מהם עולה כי המשכנתא הייתה בסך של 450,000 ש"ח בלבד (סעיף 7 לתצהיר מנהל מחלקת הגביה אצל המשיב (מ/2), מכתב מאת המשיב אל הבורר (מ/7), שטר המשכנתא (מ/8), נסח הטאבו (מ/9) ובקשה של המשיב לביטול רישום משכנתא (מ/10)).

(ב)   המשיב הותיר את סכום חובו של ג'מאל על כנו, על אף שצריך היה לנכות ממנו סכום ששולם על-ידי כהן בשנת 1993 בסך של 170,000 ש"ח. המערערים טוענים כי לא זו בלבד שסכום כסף זה לא הופחת מסכום החוב של ג'מאל, אלא דווקא הוסף לו בעקבות הלוואה נוספת שלקחו כהן, ובעקבות זאת הועמד החוב כולו על סך של 1,176,000 ש"ח.

המערערים טוענים כי בית משפט קמא התעלם מן הסתירות במסמכי הבנק ובעדויות שנשמעו והגם שמדובר בערעור על ממצאים עובדתיים, הרי שזהו מקרה חריג שמצדיק התערבות של ערכאת הערעור.